תרומתה של מסכת כותים להבנת היחסים בין השומרונים והיהודים אחר חורבן הבית השני

תרומתה של מסכת כותים להבנת היחסים בין השומרונים והיהודים אחר חורבן הבית השני

רבקה שחל/ אוניברסיטת בר אילן

מבוא

מקבץ ההלכות בנמסכת כותים” היווה עבורי מקור השוואתי, מעבר למקורות הידועים לנו מתוך ספרות חו”ל, כאשר עסקתי במחקר תחת השם “מהפך במערכת היחסים בין השומרונים  והיהודים אחר חורבן בית שני”.  המחקר שלי ניזון, בין  השאר, מחומרים הפזורים בהלכה וכן באגדה.

א.  “השומרונים=הכותים” .

כותים – כינוי גנאי לחטיבת האוכלוסייה הצפונית, לידיעת מי שאינם שומרונולוגים, שם נרדף אשר רווח כבר  בתקופת הבית מתוך כוונה לעלוב בהם ולהדגיש את זרותם. במרבית המקורות בספרות חו”ל כותים. במקרים נדירים שמראי, שומרונים, בעיקר בבראשית רבה. בברית החדשה ובכתבי  אבות הכנסייה –  שמרונים.במחקרים היסטוריים בשפות זרות- לרוב שמרונים. הקהילה המתגוררת בחולון ובקריית לוזה שבהר  גריסים מקפידה על שמם: הישראלים השומרונים.

יוסף בן מתתיהו, במספר מקומות בכתביו, ולא בכולם, היה הראשון שפגם בייחוסם של השומרונים והמיר את  שמם לכותים. הוא רמז למוצאם הזר ושאינם כלל מישראל. יוסף  בן מתתיהו שאב, ככל הנראה,את הכינוי המסורת בספר מלכים ב’ יז’, בדבר הבאת נוכרים ע”י סרגון השני מלך אשור בשנת 720 לפנה”ס, והגליית עשרת השבטים ככתוב: ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת  וספרויים ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל וירשו את שומרון וישבו בעריה” [מלכים ב יז: כד]

ב. מסכת כותים

מסכת כותים היא ברייתא. אחת משבע מסכתות קטנות, נדפסו בסוף ש”ס ווילנא. ומוזכרות בחידושי הרמב”ן.

רפאל קירכהיים הוציא אותן לאור מכ”י בשנת תרי”א [1881] תחת השם “שבע מסכתות קטנות ירושלמיות” וזאת, על שום שלדעתו התחברו בא”י. למסכת כותים הוא הוסיף פירוש קצר. בשנת תר”ץ [1929] הוציא מיכאל הייגער את “שבע מסכתות קטנות”, הוצאה מדעית מכתבי יד אוקספורד ועפשטיין. מסכת כותים בהוצאתו של הייגער מכילה חילופי גרסאות ומראי מקומות.

ככל הידוע לי, מאז ההוצאה המדעית של היגער לא התעשרנו בשום מחקר חדש. הואיל וכך, עולות לא מעט

שאלות-תהיות אשר ראוי לתת עליהן את הדעת. כמו למשל, מי ערך את המסכת? מתי נעשתה העריכה? מה הייתה דעתו-השקפתו של העורך בסוגיות הנוגעות בשומרונים? לכאורה, לפנינו לקט הלכות, שהעורך פשוט העתיק מתוך מקורות מפוזרים בספרות חז”ל. אולם התבוננות בחומר ההלכתי המשוקע בשני הפרקים עשויה להוביל למסקנות אחרות.

ג. הסגנון 

“מסכת כותים” היא מעין “שולחן ערוך”. מין תקציר של פסקי הלכה הנוגעים בכותים. במסכת שני פרקים בלבד. לכל  הנושאים יש מקבילות בספרות חו”ל. המסכת מונוליתית מבחינת הסגנון: משפט פתיחה ומשפט מסכם מהווים מסגרת ספרותית לתכנים שבמסכת.

ד. משפט הפתיחה

דרכי כותיים פעמים כגויים, פעמים כישראל, ורובן כישראל” [מסכת כותים פרק א, א].

משפט הפתיחה הוא, להבנתי, מעין הצהרה פרי השקפתו של בעל המסכת והצבור שהוא נמנה עליו. מה הן דרכי כותיים שבמשפט הפתיחה? מן הסתם, התכוון בעל המסכת להתנהלותם הדתית בחיי המעשה, שהם כישראל.

משפט הפתיחה הוא, בעיני, קורלאטיבי[מותאם] לאמירתו הידועה של רבן שמעון בן גמליאל, בנו של רבן גמליאל דיבנה: כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל” [תוספתא פסחים ב, ג, מהדורת צוקרמנדל עמ 156ובדומה בתלמוד ירושלמי: תני, רשב”ג אומר, גל מצווה שהנופים נוהגין בה הם  מדקדקין בה יתיר מישראל. [ירושלמי, פסחים דף ב, ע”ב פרק א, הלכה א]. בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, הנוסח אף יותר בהיר: רבן שמעון בן גמליאל אומר, כותי  בישראל לכל דבר” [ירושלמי, ברכות ז, א, נג, ע”א]. לא מדובר במצוות הכתובות בתורה. על כך אין עוררין. [עיינו מסכת גיטין, י, ע”א: פלוגתא בין תנא  קמא ובין רשב”ג, הראשון סובר  שהשומרונים נאמנים אך ורק למצוות התורה ורשב”ג סבור כי אף מצוות שאינן כתובות בתורה, אם החזיקו בה השומרונים, מדקדקין בה הרבה].

משפט הפתיחה הוא בעייתי. אם אמנם סבור היה בעל המסכת, שדרני כותיים רובן כדרכי ישראל, הכיצד זה  שאין הלימה בין הצהרה זו ובין תקנות וגזירות חז”ל המופיעות  בגוף המסכת, המחשידות את השומרונים, שאינם מצייתים לדברי חכמים [הבדיקה שלי מראה שמתוך 18 הלכות, ב12- הם חשודים ואילו רק ב6- הלכות נוהגים כישראל, לפיכך רוב דרכיהם שלא כישראל].

כמו למשל, ופרותיהן טבל [תבואה או פרות שלא הפרישו מהם תרומה ומעשרות] כפירות הגויים” [מסכת כותים, א, ז].

להלן דוגמאות נוספות:

1. “אבל לא [הכותי אינו נאמן להעיד] על הסככות [על אילן שענפיו סוככים על הארץ, אם יש מתחתיהם קבר] ולא על הפרעות… [בליטות של אבנים היוצאות מן הגדר – אינם נאמנים לומר אם מתחת לאבנים יש טומאת מת ולא על בית הפרס מפני שנחשדו בהם [קבר בתוך שדה. על פי התורה אין חשש לטומאה, אולם תקנת חכמים היא, שיש להקיפו בגדר ולחרוש את שאר השדה. [שם, א, יג. משנה נידה, ז,ד].

  1.  “מפני מה הכותיים אסורים לבוא בישראל, מפני שנתערבו עם כהני הבמות…ומפני מה אסורין, מפני ספק ממזרות ושאינו מיבמיו את הנשואה” [מסכת כותים, ב, ז]. השומרונים מיבמים את הארוסות על פי הבנתם את הכתוב בתורה: “כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת מת החוצה {הכוונה לאישה החיצונה- הארוסה} לאיש זר, יבמה יבא עליה ולקחה לו אשה ויבמה [דברים כה, 5].

3. אין לוקחים פת מנחתום כותי במוצאי הפסח לא לאחר שלושה תנורים…” [מסכת כותים ב, ה] שלא שמרו על “חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה” [משנה פסחים ב, ב].

הפרדוכס, הניגוד בין משפט הפתיחה ובין האיסורים בחלק נכבד בגוף המסכת, מזדקר לעין. להבנתי, אפשר שההכרעות ההלכתיות של חכמים המחשידים את השומרונים, שאינם נוהגים לפיהן, לא התיישבו עם דעתו- השקפתו של בעל המסכת אבל הוא לא יכול היה מחד להתעלם מתקנות וגזירות שגזרו חכמים ומאידך לא להסתייג מהם, מן הסיבה שלא העז לצאת חוצץ כנגד פסקי הלכה של חכמים. נראה לי, שהעורך נשמר מכל משמר מתדמית של מתריס. הוא נקלע למצב מביך מבחינתו. הדרך הנאותה לבטא את עמדתו מבלי לחלוק על חכמים באופן מפורש, הייתה באמצעות אמירה כללית בראש המסכת: ורובן כישראל. הווה אומר רוב דרכיהם של הכותים כישראל, אותן דרכים התואמות את תקנות חכמים או שאימצו הלכה קדומה כמו למשל, מצוות  מילה, שחיטת בהמה, שחיטת העוף או מצה של  כותים מותרת  וארם יוצא בה ידי חובתו בפסח. פרטיהן ודקדוקיהן של המצוות הללו אינם כתובים בתורה והם מדברי חכמים, ובכל זאת קיימו  וקבלו.

 

ה. גוף המסכת

בגוף המסכת שני פרקים המכילים לקט של פסקי ההלכה הפזורים במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים.בעל  מסכת ויתר מראש על חילוקי הדעות והדיון הפלפולי  והפלוגתות למיניהן והביא כמעט תמיד, רק את  הכרעות. בקריאה שטחית מתקבל הרושם, שבעל המסכת פשוט העתיק את המסורות ככתבן וכלשונן, ולא היא.  התבוננות יותר שיטתית חושפת הוויה אחרת. אסתפק בשתי דוגמאות:

א.          בת ישראל מילדה ומניקה את בנה של כותית והכותית מילדה ומניקה את בנה של בת ישראל” [תוספתא ע”ז, ג, א, מהדורת צוקרמנדל, עמ 463].  בנושא כה רגיש ואינטימי [פרטי] בולט לעין עיקרון ההדדיות.  עקרון זה מסגיר יחסים הנראים על פניהם כיחסים של שלום ואחווה. ההלכה הזו נשנתה ככל הנראה, בימים  התרבו הישובים המעורבים, החל מתקופת יבנה ובעיקר אחרי מרד בר כוכבא.

נתבונן במקבילה במסכת כותים: “בת ישראל אינה מילדה את הכותית ולא מניקה את בנה אבל הכותית מילדה את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה” [מסכת  כותים א, ח].   עקרון ההדדיות התחלף בחד צדדיות, אות וסימן לריחוק ולהצבת מעין “גדר הפרדה” בין היהודים לשומרונים, מתי?- כאשר חלה נסיגה מן הקשרים הידידותיים,  מחצית הראשונה של המאה השלישית [כאשר הכריז רבי: כותי כגוי, ירושלמי, ברכות, ז, א, נג, ע”א]. ואולי קודם לכן. למרות זאת, המשיכו הנשים הישראליות להסתייע במקצועיות, במומחיות ובניסיון של בנות  שומרונים אבל בתנאי שזה ייעשה תחת השגחתן, תחת ההשגחה של האם הישראלית/ האם הביולוגית.  תוספת  מסכת כותים “ומניקה את בנה ברשותה מלמדת על מציאות חדשה. מציאות האומרת שאין לבטוח יותר  מינקת השומרונית ומוטב שהילוד ישאר תחת עינה הפקוחה של האם הביולוגית ולא יעבור לרשותה של המינקת בניגוד למנהג שהיה תקף בעולם העתיק  [ ראו בסוף הערה מס 1] שהילוד עובר לרשותה של המינקת לפרק זמן ואין חוששים שהמינקת תמעל בתפקידה [ראו למשל: בת פרעה].

בסוף המאה הראשונה ואילך, כאשר מערכת היחסים עם השומרונים היתה סבירה, מצאנו שנאמנים היו אפילו בנושאים רגישים כמו למסור לשומרוני תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ולהתייחד עמו, מה שאין כן בגויית” [תוספתא ע”ז, ג, א מהדורת צוקרמנדל עמ 463]]. 

לא כך היו פני הדברים כאשר גובשה המסכת סופית בעת שהשומרונים הפכו להיות יותר ויותר חשודים, שאינם מקיימים תקנות חז”ל וחשודים בהתנהלותם המוסרית על הממון נחשדו ועל הממון נפסלו [ירושלמי גיטין, א, ד, ו ע”ב. מסכת כותים ב, א: “שכבר נחשדו שמאכילין את ישראל נבלות“] או, ככל הנראה, מצא עורך המסכת לנכון להסתייג מעקרון ההדדיות ולהוסיף את מילת הסיום “מניקה את בנה ברשותה”.

ב. דוגמא נוספת היא ההלוואה בריבית האסורה מדין תורה [שמות כב,כד. דברים כג: כ-כא “לא תשיך לאחיד  נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך“]. מאחר והשומרונים קיבלו וקיימו מצוות הכתובות בתורה חל  עליהם איסור מלווה בריבית באותה מידה שהוא חל על כל אחד מישראל. ובאמת  סוגיית לווה ומלווה בריבית ביחס לשומרונים, לא עלתה כלל לדיון במשנת תנאים מפני שלא היה  ספק בעיני  כמי ההלכה שהשומרונים מתנהגים על פי  הכתוב בתורה. והנה בא הירושלמי משמו של ר’ חנניה ואומר כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית” [ירושלמי ע”ז, ה, ד, לד, ע”א].

מאיזה טעם מתיר הירושלמי דווקא לכותאי דקיסרין להלוותן בריבית?- מן הסיבה, כך נראה לי, שבקיסרין התנהלו חיי מסחר אינטנסיביים וכוחות השוק של יהודים, נוכרים ושומרונים התחרו זה בזה. כספים רבים היו  נחוצים לקיום מסחר. יתכן שעל רקע זה ובגלל התחרות עם הנוכרים הותר להלוותן בריבית במטרה לעודד ולחזק את הפעילות העסקית שיהודים ושומרונים נטלו בה חלק. לא מצאנו שהיה היתר גורף לכלל השומרונים באשר הם שם להלוותם בריבית. אין, לדעתי, לדרוש את ההיתר לגנאי, כפי שמפרש “פני משה” בירושלמי  שם, שם: לפי שעשאום כנוכרים גמורים ואינם בכלל אחיך,  מותר להלוותם בריבית“.

נכון לגרוס שההיתר ניתן מתוך שהשעה הייתה צריכה לה ומתוך מניעים כלכליים. עורך המסכת הוא הוא שהרחיב את ההיתר שניתן לכותאי דקיסרין, הרחבה כפולה ככתוב: “אבל מלוין אותם ולווים מהם בריבית” [מסכת כותים א, ו].

1. ההיתר ניתן לא רק  לשומרונים בקיסרין אלא ניתן לשומרונים בכל מושבותיהם.

2. מותר היה גם ללוות מהם כספים ברבית ולא רק להלוותם. ההיתר הוא איפא דו כיווני.

 

כללו של דבר:

שתי הדוגמאות ממחישות שעורך המסכת לא העתיק את פסקי ההלכה מתוך המקורות ככתבם וכלשונם, אלא  ערך את השינויים בהתאם להשקפתו ובהתאם למציאות בימיו.

 

ו. משפט הסיום:

מאימתי מקבלין אותם, משיכפרו בהר גריזים ויודו בירושליים ובתחיית המתים”            המשפט הסוגר את המסכת בולט בקיצוניותו. הוא בא לחסום באופן מוחלט אפשרות שאי פעם יוכלו השומרונים להתקבל כחלק אינטגרלי  של ישראל. ההתניות הללו נתקנו במגמה לשלול את הבסיס הדתי-תיאולוגי של השומרונים. משפט הסיום של  המסכת מורה על הפולמוס בין היהודים והשומרונים בדבר קדושתו של הר-גריזים בהשוואה לקדושתה של ירושלים. הוא לא דעך, כנגד כל הגיון במשך מאות שנים, על אף ששני מרכזי הקדושה חרבו זה מכבר.

החוקר ריינהארד פומר תולה את הניתוק בין השמרונים והיהודים במחלוקת סביב מקום הקדושה:

The Belief  that Mt. Gerizim is the Place which God has Chosen is the cardinal tenet that separates Samaritans from Jews  [ R Pummer , The Samaritans, 1987 ]

למעשה מבקש המשפט החותם את המסכת לרמוז, שגם אם ינהגו השומרונים על פי תקנות וגורות חכמים ככל

שיהיו, עדין לא יהיו כשרים להתלכד עם ישראל, כל עוד לא יכפרו בהר-גריזים ויודו בקדושתה של ירושלים.  מתקבל הרושם שהמשפט האחרון הוא הוספה מאוחרת, מהימים לאחר הניתוק בסוף המאה  השלישית. כאשר  האשימו את השומרונים בעבודה זרה ובניסוך ליונה וגזרו על יינם כיין נסך האסור אפילו בהנאה. וכל כך  למה? מחמת היותו תלוש מהתכנים והאופי של המסכת, וקונטרוורסי = מנוגד באופן חד למשפט הפתיחה.

אליבא ד-  D.Daube  התופעה ידועה. דאובה מוכיח שיש שיטה בהוספה של חק משפטי חדש לקודקס קיים ומצביע על שלל דוגמאות מן המקרא. החוק החדש  יבוא מיד בסוף הקודקס:

           “As  matter of fact, however … The existing code is left undisturbed , and the new rule simply tacked on the end “ [ D. Duabe, Studies in Biblical Law, 1969, pp. 47 ]

ח. העריכה

להערכתי, התגבשה המסכת עוד קודם לניתוק, ככל הנראה במחצית השנייה של המאה השלישית אחרי שרבי יהודה הנשיא הכריז עליהם כותי כגוי! [ירושלמי ברכות ז, א, נג, ע”א] ובטרם נחתם התלמוד הירושלמי. וכל כך למה?

ראשית, אין צורך לאחר את חיבורה של המסכת מאחר ומרביתן של ההלכות מקורן במשנה ובתוספתא. [14 מתוך 18 הלכות מקורן במשנה ובתוספתא] רק להלכה אחת במסכת יש מקבילה בירושלמי ואין למצוא אותה  בדברי תנאים. שלוש הלכות מקורן בבבלי. יתכן שהן תוספת מאוחרת.

 

שנית: החשד שהעובדים עבודה זרה [“ואת דבעי מימר כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא גזר ואמר בל אומייא ינסבון בר מן יודאיי  ונסכין כותייאונאסר יינן – ירושלמי ע”ז  לג,  ע”בן, נעדר מהמסכת וכך גם החשד בדבר הניסוך ליונה[ואית דבעי מימר כמין יון אית להוטן ומנסבין ליה” – ירושלמי ע”ז ד, דלד ע”א].  ומאידך, לא הוזכרה כלל הגזירה שגזר ר’ אבהו על יינם כיין נסך [רבי אבהו אסר יינן מפי רבי חייה ורבי אסי ורבי אמי שהיו עולין בהר המלך וראו נכרי אחד שהיה חשוד על יינן אתון אמרו ליה קומי אמר לון ולא על ידי עילא  ירושלמי, שם, שם]. בעניין זמן עריכהנתלתי באילנות גדולים כקירכהים והייגער.

ט. אופיה של המסכת

מתקבל הרושם שהמסכת היא בעלת אופי נייטרלי עם נטייה לקולא, התואם את משפט הפתיחה. משפט הפתיחה מגלה דבר על השקפתו האוהדת של מי שעשה את העריכה. מעניין שלמרות שורה של איסורים וחשדות שאנו מוצאים בגוף המסכת, מצא העורך לנכון להתעלם מהויכוח בין רבי עקיבא הסבור שהשומרונים  יו גרי צדק ובין רבי ישמעאל הטוען שהיו גרי אריות [בבלי קידושין, עה, ע”ב]. בעל המסכת מביע עמדה חד משמעית: גרי צדק היו מתחילתן [מסכת כותים, ב, ז] ומסתייג לחלוטין מן המסורת [מלכים ב, יז ] שהתגיירו  מפחד אריות.

י.סיכום

1

. אחת המסקנות החשובות עולות מן העיון במסכת היא שרבן שמעון בן גמליאל לא היה יחיד בעמדתו  נחרצת כאשר כתב: כותי כישראל לעל דבר[ירושלמי ברכות, ז, א, נג, ע”א] אמירה זו היא אנטיתזה [מנוגדת לתורה של] לשורה של חכמים שביקשו למנוע מן השומרונים, על ידי גזרות וחרמות, להתלכד עם ישראל. דומה היה שאין  לרשב”ג [רבן שמעון בן גמליאל] תומכים מקרב חכמי דורו והוא היחיד  מביע בפומבי שהשומרונים הם ישראל מכל בחינה שהיא. הנה מהמסכת למדנו לראשונה, שהיו חכמים נוספים  שותפים לעמדתו של רשב”ג. אחד מהם היה ללא ספק, בעל המסכת. משפט הפתיחה משקף את זוית הראיה  לו:  דרכי כותיים  פעמים  כגוים,  פעמים כישראל  ורובם כישראל.  יש  מקום להנחה שבעל המסכת היה אחד אותם חכמים שקולם לא נשמע ושהיו, ככל הנראה, מבית מדרשם של רבי עקיבא [שאמר שהם גרי צדק או   גרי אמת] ורשב”ג. עמדתם היתה דעת מיעוט. המקורות הבליעו את קיומם אבל מרשב”ג הנשיא, בנו של גמליאל דיבנה לא יכלו להתעלם.

2. דעתם של חכמי המשנה ומקצת מאמוראי ישראל, מן הבולטים שבהם היתה בד”כ מסויגת בלשון המעטה,  ככל שהדבר נגע בשומרונים. השומרונים הועמדו בספק ) ביחס לאמונתם התיאולגית והאסכטולוגית [הערה   2]  וביחס , להתנהלותם הדתית בחיי היומיום. נציין אחדים מהם ולא את כולם: ר’ מאיר [הערה 3 ], רבי יהודה הנשיא, ר’ אלעזר, ר’ יוסה, רב אמי, רב אסי, ורבי אבהו.

 3. נראה לי כי המשפט  הסוגר את המסכת הוא הוספה מאוחרת בגלל הניסוח החד, הקונטרווסי למשפט הפתיחה. הוסיפו אותו, ככל הנראה לאחר הניתוק הסופי בסוף המאה  השלישית לספירה.

רבקה שחל

This entry was posted in Samaritans & Jews and tagged , , , , , , , , . Bookmark the permalink.